בפני בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.
1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 25.12.03 סמוך לשעה 22:30 בלילה לאחר דין ודברים של המשיב עם אשתו במסגרתם אמרה לו האשה כי היא מעוניינת להתגרש ממנו וכי היא הרה מגבר אחר, עזב המשיב את הבית כשהוא נסער וכעוס. בסמוך לשעה 1:00 הוא קנה מספר בקבוקי בירה ושב לביתו. בחלוף כשעה עזב שוב את הבית והסתובב במקומות שונים ברחבי ירושלים. סמוך לשעה 6:00 בבוקר הוא הגיע ל"חצר פיינגולד" שברח' ריבלין במרכז העיר (להלן: "החצר") וקנה בקבוק קוניאק בחנות הנמצאת בחלקה הצפוני של החצר (להלן: "החנות"). בקרבת מקום הוא פגש את אולג איסקוביץ (להלן: "המנוח") ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה (להלן: "האדם השלישי"). השלושה החליטו לשתות בצוותא, התיישבו על ספסל בחצר סמוך לכניסה למסעדה "אלדד וזהו", דיברו וצחקו במשך כחצי שעה. המשיב סיפר למנוח על הדברים שסיפרה לו אשתו, והמנוח, שהיה שתוי אמר לו כי "אשתו זונה" והוסיף כי הוא "זיין את אמו" של המשיב. הדבר הצית מריבה אלימה וקולנית בין המשיב למנוח, כשהאדם השלישי ליבה את היצרים. במהלך הקטטה החליטו המשיב והאדם השלישי להמית את המנוח והם דקרו אותו באמצעות חפץ בעל להב, דקירות רבות בפלג גופו העליון בכוונה להמיתו. בסך הכל המנוח נדקר 22 דקירות, בבית החזה, בגב, בצוואר ובמותן שמאל. המנוח התמוטט על הקרקע מול המסעדה מדמם מפצעיו הרבים. או אז ניקו המשיב והאדם השלישי את הזירה. הם סילקו את הלהב, הבקבוק והכוסות ושטפו את האזור על ידי פתיחת ברז שהיה ממוקם בסמוך לגופת המנוח. מיד לאחר מכן נטל האדם השלישי את מכשיר הטלפון וארנקו של המנוח ונמלט מהמקום. המשיב רץ לכיוון רח' יפו הסמוך, הזעיק עזרה וסייע בפעולת ההחייאה של המנוח, אך המנוח מת תוך זמן קצר.
2. לטענת המבקשת, בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. לטענתה עוד, חומרת העבירה מלמדת על מסוכנותו הרבה של המשיב לציבור, וכי קיים חשש להימלטותו מאימת הדין. בנסיבות אלו, נתבקש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. המשיב חלק הן על קיומן של ראיות לכאורה והן על עילת המעצר.
3. ב"כ המבקשת ציין כי בסמוך לרצח, המשיב נעצר למשך חמישה ימים, שוחרר ורק לאחר שהחקירה התחדשה בשלהי שנת 2011 נעצר בשנית. לטענתו, אין מחלוקת שהמשיב נכח בזירת הרצח במועד התרחשותו, וכי למעשה, המידע שצוין בכתב האישום מבוסס על דברים שאמר המשיב למדובב בשם אנטון שהיה עמו בעת מעצרו השני. המשיב הוכנס לתא מעצר בו הותקנו אמצעים לצפייה והקלטה, אך הוא הוזהר על ידי עורך דינו לבל יפליל עצמו, והוא אכן נצפה נוהג בזהירות שעה שהוא נכנס לתא ובחן אותו היטב. הוא גם נהג בזהירות עם מדובב אחר בשם אלכס שהוכנס לתאו לפני אנטון ולא סיפר לו דבר, אך בסופו של דבר בהקלטה מיום 2.02.12 ניתן לשמוע אותו אומר למדובב אלכס: "אני לא רציתי להרוג אותו". באמירה זו, נטען, ניתן לראות ראשית הודיה. ביום 6.02.12 הובא לתאו המדובב אנטון, אך גם הוא לא שמע מהמשיב דבר. המשיב ציין בפניו כי הוא שותק בשל הקלטת הנאמר בתא. רק למחרת במהלך נסיעה ברכב שב"ס (להלן: "הרכב"), הוא מסר את הגרסה לפיה הוא הודה ברצח ושעל פיה נכתב כתב האישום. במסגרת שיחה זו שצולמה והוקלטה, ציין המשיב בפני המדובב אנטון כי הוא והמנוח ישבו ושתו, האווירה התלהטה והוא "נכנס למצב של אטרף". הוא היה עצבני ושתוי בגלל הדברים שאמרה לו אשתו, והאדם השלישי עודד אותו לאלימות. כן ציין כי המנוח עלב בו ודבריו הובילו לקטטה. הוא הוסיף כי הוא מצטער על התוצאה הטרגית וכי הוא מרחם על המנוח. בחקירתו שלאחר אותו מפגש ברכב, הכחיש המשיב שהודה ברצח ובשל כך נערך עימות בינו ובין אנטון שהתייצב כחלק מתרגילי החקירה מחופש במדי שוטר. במהלך העימות טען המשיב כי ידע שאנטון הוא שוטר ושהשיחה ברכב מוקלטת ולכן המציא סיפור. הוא גם סרב לחזור פעם נוספת על הגרסה שהשמיע ברכב והכחיש כי רצח את המנוח. גם בחקירות מאוחרות יותר שהתקיימו ביום 9.02.12 וביום 15.02.12 הוא אישר שהוא הודה ברצח בפני אנטון אך שב וטען כי המציא סיפור משום שהיה נתון תחת לחץ.
4. עוד טען ב"כ המבקשת כי המשיב גם מסר מספר גרסאות סותרות שכולן אינן מתיישבות עם עדות הזבן בחנות, מר עיסא אבו אל הווה (להלן: "עיסא"). בגרסתו הראשונה טען כי הוא נפרד מהמנוח והאדם השלישי לזמן מה כשהוא עצמו הלך להטיל את מימיו וכששב הוא הבחין במנוח מתבוסס בדמו. בגרסתו השנייה טען כי המנוח והאדם השלישי הם אלו שהלכו להטיל את מימיהם, ולאחר מכן הוא הבחין במנוח מתבוסס בדמו. לעומת שתי גרסאות אלו, בגרסה מאוחרת שמסר ביום 4.01.04, הוא טען כי הוא שתה עם השניים ואיבד את ערנותו לזמן מה. כשהתעורר לא הבחין בשניים, ורק לאחר שתר אחריהם הבחין במנוח מוטל על הקרקע. גרסאות אלו כולן עומדות בסתירה לעדותו של עיסא שסיפר על הצעקות של שלושה אנשים ששמע ועל השקט שהשתרר בחלוף מספר דקות. כמו כן, בכל הודעותיו, המשיב טען כי אין לו היכרות מוקדמת עם האדם השלישי והוא אינו יודע מיהו. חרף זאת, לבחורה המכונה יאנה שנשלחה אף היא כדי לדובב את המשיב הוא סיפר כי לאדם השלישי קוראים סלבה.
5. באשר לעילת המעצר טען ב"כ המשיבה כי נכון הוא שלמשיב אין עבר פלילי, וחלפו שמונה שנים מאז הרצח. ואולם, המשיב שותה לשוכרה והתוצאות הטרגיות של התנהגותו בשעה שהוא שתוי מצדיקות את השמתו במעצר. בשל מוצאו ממדינה זרה, גם קל לו יותר להימלט מאימת הדין.
6. מנגד טען ב"כ המשיב כי עיון במכלול הראיות שנאספו על ידי המשטרה מוביל למסקנה אחת, והיא - שהמשיב אינו הרוצח. הוא הצביע על כך שבחיפוש שנערך על בגדיו של המשיב מיד לאחר האירוע לא נמצא דבר. גרסתו הייתה שהוא אך ניסה לעזור למנוח לאחר שהבחין בו דקור ואין לו כל קשר להריגתו. הזירה נוקתה במים, וחרף זאת המשיב נמצא יבש ונקי. גם הטענה כי המשיב בהיותו שיכור פעל בצורה מושלמת לניקוי הזירה תמוהה, והיא גם אינה עולה בקנה אחד עם התיאור של השוטרים שהיו במקום שתיארוהו כאדם מבוהל. העובדה שהמשיב ניסה לסייע למנוח ולבצע פעולות החייאה גם אינן עולות בקנה אחד עם הטענה כי המשיב פעל תחת כעס גדול ומתוך רצון לפגוע. כמו כן, בשתי בדיקות פוליגרף שנערכו לו, הוא נמצא דובר אמת. גם בדיקת רענון זיכרון תחת היפנוזה לא העלתה דבר מרשיע. גם דו"ח פרופיל רוצח שהוצא לבקשת המשטרה מוביל למסקנה כי המשיב אינו הרוצח, שכן מהדו"ח עולה בין היתר כי ברקע לרצח עמד ככל הנראה סכסוך קודם בין המנוח לרוצח. עובדה זו מתחזקת לאור העובדה שהטלפון הנייד של המנוח כמו גם ארנקו נגנבו. עדויות נוספות של חובש קרבי שהגיע לאחר האירוע וטיפל במנוח וראה את המשיב צועק לעזרה כמו גם עדויותיהם של אדם בשם יונתן שיימינג ואדם נוסף שראו את המשיב צועק "תצילו אותו", תומכות במסקנה שהמשיב אינו הרוצח. המבקשת גם מתעלמת מעדויות נוספות, כמו למשל, העדויות אודות איומים על עיסא יום לאחר הרצח על ידי מספר אנשים גדולים בעלי בשר. כמו למשל, מעדותו של יאד יאניס, כי ראה שני בחורים גדולים בורחים מהמקום, ועדויות נוספות שדיברו על ארבעה אנשים. כך גם, עיסא ידע לזהות את האדם השלישי שנכח באירוע, אך הוא פחד שגם הוא יירצח אם ידבר.
7. ב"כ המשיב גם הלין על השימוש שעשתה המשטרה באמצעות המדובבת יאנה שנשלחה בצורה "בלתי מוסרית" כדבריו לפתות את המשיב, ועל השימוש במדובבים המרצים עונשי מאסר על עבירות של סחיטה באיומים. הוא הוסיף כי אין לראות באמירת המשיב "אני לא רציתי להרוג אותו" ראשית הודיה. לטענתו, דברים אלו נאמרו אך בתגובה לאמירה של המדובב כי גרסתו לא תראה אמינה בעיני בית המשפט ולנסיונו של המדובב לשכנע את המשיב שיודה כי הרג את המנוח שלא בכוונה. באשר להודאה במהלך הנסיעה ברכב, ביקש ב"כ המשיב כי בית המשפט יתעלם לחלוטין מהתמלול של השיחה שנערך על ידי המשטרה וייתן משקל רק לתמלול שנערך על ידי החברה החיצונית שתימללה את השיחות. לדבריו, קיים קושי של ממש להסתמך על התמלילים של ההקלטות שתורגמו מרוסית לעברית, לא פעם לא בצורה מדויקת. כך, למשל, לפי תמלול המשטרה, אנטון שאל את המשיב: "האם שניכם
רצחתם
?" ואילו בתמלול החיצוני שאלה זו תומללה ל:"האם שניכם
הרבצתם
לו". בכל מקרה הודאתו כביכול של המשיב נבעה מכך שהוא חש מאוים מהמדובבים כפי שניתן להיווכח מהתמלולים של השיחות, המלוות בקללות ואיומים רבים. המדובבים גם טענו כי המשיב הודה בפניהם בתא המעצר דבר שאינו עולה בקנה אחד עם תמלולי השיחות המוקלטות.
8. בעניין עילת המעצר, טען ב"כ המשיב כי על אף שמדובר בעבירת רצח, לאור הכרסום הניכר בראיות המבקשת יש להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. במקרה זה, הראיה העיקרית לחובת המשיב, שלא לומר היחידה, היא הדברים שסיפר למדובב, שעה שאין מחלוקת שהמדובב איים לא פעם ולא פעמיים על המשיב. גם העובדה שהמשיב נוהג לשתות אינה מקימה כשלעצמה עילת מסוכנות. אדרבה, העובדה שחלפו שמונה שנים מאז הרצח ולא נפתח תיק כלשהו כנגד המשיב מלמדת כי אין מדובר באדם מסוכן. גם אין ממש בטענת המבקשת כי העובדה שהוא עלה לישראל ממדינה זרה, מצביעה על סכנת הימלטותו מהדין. הוא תמך את טיעוניו בפסיקת בתי המשפט ממנה ביקש ללמד כי בתי המשפט הורו על שחרור בחלופת מעצר גם במקרים של עבירת רצח.
9. בשלב בחינת בקשת המעצר עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. המבחן המנחה לעניין קיומן של הראיות לכאורה היא בדיקת פוטנציאל ההוכחה הטמון בראיות כדי להקים סיכויים להרשעה (בש"פ 8087/95
זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133; בש"פ 8611/09
סטבינסקי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [5.11.09]; בש"פ 194/10
חמודה נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [27.01.10]). רק אם בחינה זו תעלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה, באופן שהחומר כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל גם לאחר "עיבודו" בעתיד לגבש תשתית ראייתית שניתן יהא לבסס עליה הרשעה, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ואין מקום למעצרו עד תום ההליכים (בשפ 6742/11
אלמכאווי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [26.09.11]; בש"פ 10512/05
פינר נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [24.11.05]).
10. עם זאת, ועל אף שבשלב בחינת הראיות לכאורה אין בית המשפט נדרש לבחון את מהימנות עדים או את משקלן של העדויות, ההלכה היא שקיימת זיקה בין עוצמת הראיות לבין נכונות בית המשפט להורות על חלופת מעצר (בש"פ 6226/11
אוחנה נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [8.09.11]; בש"פ 5564/11
פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [8.08.11]; בש"פ 6013/11
מדינת ישראל נ' שוויקי, פורסם במאגרים [1.09.11]). במקרה בו מתעוררות פירכות מהותיות, ספקות או סתירות המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של הראיות לכאורה, יטה בית המשפט להעדיף חלופת מעצר, גם בהתקיים התנאים האחרים למעצר (בש"פ 385/11
ציון נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [20.01.11); בש"פ 352/11
ברי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [25.01.11]).
11. עיינתי בחומר החקירה וצפיתי בקלטות המתעדות את השיחה בין המשיב ואנטון ברכב, ולמעשה, הראיות היחידות עליהן המבקשת משתיתה את טיעוניה הן תמליל השיחה המוקלטת והודעותיו של המשיב במשטרה ביום 9.02.12 וביום 15.02.12 בהן אישר כי הודה ברצח בפני אנטון שעה שהם נסעו יחד ברכב. בחקירתו ביום 15.02.12 נשאל המשיב האם סיפר לאנטון שהוא רצח את המנוח והוא השיב: "אמרתי". ברם, מיד לאחר מכן הוא הכחיש כי רצח את המנוח וטען כי אמר זאת לאנטון משום "שהמציא תירוץ לכלא שלא יהרגו אותו". בהמשך שב ואמר לחוקר כי לא סיפר את האמת לאנטון וטען כי גם לו הוא היה עומד במקומו באותה סיטואציה, הוא היה "ממציא שטויות", "כי לא ידע כבר מה להגיד ומה לענות כי היה כבר במצב מבולבל והיה פסיכוטי". גם בעימות שנערך בין המשיב ואנטון ביום 9.02.12 הוא נשאל אודות הדברים שאמר לאנטון ברכב והוא שב והכחיש כי רצח את המנוח. כשנשאל האם אמר לאנטון שהרג את המנוח, השיב אך: "אולי". גם בהתייחס לעימות זה הוא טען כי המציא את הדברים כי היה נתון בסיטואציה מפחידה וכדי לצאת מהמצוקה אליה נקלע נאלץ להמציא את הסיפור.
12. קיים גם קושי להסתמך על תמלול השיחה שהתקיימה ברכב. כאמור, בניגוד לתמלול שנערך על ידי המשטרה לפיו אנטון שאל את המשיב ברכב: "מי רצח אותו" ועל כך ענה לו המשיב: "שנינו". בתמלול שנערך על ידי חברה חיצונית השאלה שנשאלה הייתה: "מי הרביץ לו, אתה או הוא?" והתשובה הייתה "שנינו". כמו כן, בתמלול שנערך על ידי המשטרה גם נרשם כי אנטון שאל את המשיב: "ומה הוצאת סכין ונתת לו?" ותשובת המשיב הייתה: ""אולי". ברם, מילים אלו חסרות בתמלול שנערך על ידי החברה החיצונית. שאלת התרגום הנכון של הדברים שנאמרו באותה שיחה תידון בוודאי במסגרת ההליך העיקרי, אך גם בשלב זה יש ליתן משקל לבעייתיות העולה מתוך הסתירות הקיימות לכאורה בין התמלולים השונים.
13. מלבד האמור, והעובדה שאינה שנויה במחלוקת כי המשיב שהה במקום הרצח בזמן התרחשותו, צודק ב"כ המשיב כי יש במכלול הראיות בתיק כדי לכרסם בכוחן של הראיות המפלילות את המשיב. בהקשר זה יש לציין כי אין ספק כי בקטטה נכח אדם נוסף שנעלם לאחר הרצח. הטלפון הנייד וארנקו של המנוח ניטלו ממנו לאחר מותו והם לא נמצאו אצל המשיב. יש גם לציין כי הזבן בחנות, עיסא, אשר טען בהודעותיו לאחר הרצח כי האדם השלישי מוכר לו כמאבטח במועדנים שבקרבת מקום ובעיקר במועדון "fine" הנמצא בחצר, נעצר בחודש אוגוסט 2011 בחשד לשיבוש הליכי חקירה בכך שבשנת 2003 מסר הודעה כוזבת אודות אירוע הרצח. ברם, בהודעה שמסר ביום 10.08.11 הוא סיפר כי מאז הרצח הוא חי בפחד, אינו יכול לישון, החל להשתמש בסמים ואף ניסה להתאבד. הוא שב וטען כי לא ראה את הרצח עצמו אך הוא מכיר את האדם השלישי. בהודעה נוספת מאותו יום סיפר כי אחד מהעובדים בחנות בשם מוחמד חגה סיפר לו כי לאחר הרצח הגיעו אנשים לחנות ואמרו לחגה שיזהיר את עיסא כי אם הוא ידבר על הרצח הם יהרגו אותו.
14. כמו כן, העובדה שהמשיב נמצא יבש לחלוטין כשהזירה הייתה רטובה כולה, ושמלבד ידיו שהיו מגואלות בדם המנוח וכתם בשולי מכנסיו, שנבעו ככל הנראה מפעולות ההחייאה שביצע במנוח, הוא היה נקי לגמרי, עומדת גם היא לזכותו של המשיב. יש יותר מרגליים לסברה, כי לו המשיב היה שותף בדקירת המנוח 22 פעמים בחלקי גוף שונים, היו צריכים להימצא כתמי דם רבים על בגדיו. ניקיון הזירה כולה גם היא אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שאינה שנויה במחלקות כי המשיב היה שתוי בזמן האירוע, ועם השארותו בזירה לביצוע פעולות החייאה בעוד שהאדם השלישי נמלט מהמקום.
15. גם לא ניתן בשלב זה לשלול את טענתו של ב"כ המשיב כי גם אם הייתה הודאה של המשיב בביצוע העבירה, היא נבעה מפחדו מהמדובבים, אנטון ואלכס. עיון בחומר החקירה מלמד כי אלכס ואנטון ניהלו שיחות ארוכות מאוד עם המשיב, במסגרתן ניסו שוב ושוב לחלץ מפיו הודאה ברצח. בכל השיחות, אלכס ואנטון דיברו באריכות מרובה תוך שימוש בלתי פוסק במילים גסות ובקללות, כשמנגד המשיב שתק ולא הגיב, וכשהגיב עשה בקצרה. עיון בתמלול השיחות הארוכות גם מלמד כי יש יסוד לסברה כי המשיב חש מאויים מנוכחותם של אלכס ואנטון. כך, למשל, מהתמלול עולה כי המשיב החל לדבר רק לאחר שאנטון הבהיר לו כי הוא ואלכס הם עבריינים "מכובדים" והעובדה שהוא לא מדבר עימם פוגעת בכבודם. כך גם התרשם השוטר זאב רוזין, כפי שעולה מהמזכר שרשם ביום 9.02.12, תוך שהוא מציין גם את "שפתו העבריינית" של אנטון. במסגרת זו יש לזכור כי לשני המדובבים היה אינטרס מובהק בהוצאת הודאה מפיו של המשיב, שכן לשניהם שולם שכר משמעותי עבור תפקיד הדיבוב, ולפי ההסכם שחתמה עמם המשטרה, הם היו זכאים מלבד שכר יומי, גם לתמורה בגובה 5,000 ש"ח לפי שיקול דעתה של המשטרה במקרה שפעילותם הייתה מקצועית או ראויה לציון מיוחד.
16. יש לציין גם שבמהלך כל השיחות שנערכו בתא המעצר בין המשיב לבין אלכס ואנטון, המשיב הכחיש שוב ושוב את חלקו ברצח. עיון בתמלול השיחה בין אלכס והמשיב ביום 2.02.12 מלמד כי המילים "אני לא רציתי להרוג אותו" שנשמעו מפי המשיב, לא מלמדות בהכרח כי כוונתו הייתה לומר כי הוא הרג את המנוח אך לא עשה זאת בכוונה. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לא ניתן לשלול את הסברה כי המילים הללו בהקשרן יכולות להתפרש במובן שאינו כולל הודאה, אלא אמירה שהמשיב לא רצה במיתתו של המנוח ורק היכה אותו, מבלי שהיה שותף בחלק האירוע בו המנוח נדקר בסכין שהביא למותו. למעשה גם בהמשך השיחה ברכב, לאחר השלב בו לטענת המשטרה המשיב הודה ברצח בפני אנטון, הוא המשיך לשלול את מעורבותו ברצח והטיל את האשמה ברצח על האדם השלישי. כך, למשל, הוא נשאל אודות גודל הסכין והשיב כי אינו יודע. גם בשיחה שהתקיימה בין אלכס אנטון והמשיב ביום 9.02.12 המשיך המשיב שוב ושוב להכחיש את חלקו ברצח, ועמד על כך שהוא לא רצח את המנוח.
17. ואכן, עבירת הרצח המיוחסת למשיב מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. נדרשות גם נסיבות מיוחדות וחריגות שיהיה בהן כדי לבסס היעדר מסוכנות או מסוכנות נמוכה הנשקפת מנאשם המואשם בעבירה זו ( בש"פ 9423/11
ימר נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [9.01.12]; בש"פ 4812/05
זחלאקה נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [20.06.08]; בש"פ 8218/08
ברוך נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [7.10.08]). ברם, כאמור, למרות שקיימות ראיות לכאורה לביסוס האשמה, שוכנעתי כי במקרה זה קיים כרסום משמעותי בראיות המפלילות את המשיב עד כדי הטיית הכף לעברו. ניתן גם להקהות את העוקץ מחשש הימלטותו של המשיב בדרכים חלופיות.
סופו של יום, אשקול את שחרור המשיב לחלופת מעצר בתנאי ערובה טובים, כולל איזוק אלקטרוני, לאחר קבלת תסקיר מעצר שייבחן הצעות חלופה במעצר בית מלא בפיקוחם של ערבים טובים. המשיב יציע, אפוא, הצעות לשירות המבחן תוך 5 ימים ושירות המבחן, נוכח חג הפסח הקרב ובא, יגיש תסקיר מעצר עד ליום 23.04.12.